פסק-דין בתיק ת"א 701/05

1.         התובעת היא רופאה, ילידת 9.5.1959, שנפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 9.6.05 (להלן - התאונה), בהיותה כבת 46 שנה. הנתבעת חייבת בפיצוייה, והמחלוקת נסבה על שיעור הפיצויים.

2.         התובעת עלתה לישראל מרוסיה בשנת 1994. את לימודי הרפואה סיימה בארץ מוצאה, ובישראל קיבלה רישיון לעסוק ברפואה בשנת 1995. מאז שנת 1999, וכך גם עובר לארוע התאונה, היתה התובעת אזרחית עובדת צה"ל, שהועסקה על ידי משרד הביטחון כרופאה בבי"ח 10 בחיפה, במשרה מלאה.

3.         פגיעתה של התובעת בתאונה היתה קשה. היה צורך ב - 98 ימי אישפוז בבתי החולים רמב"ם ובני ציון בחיפה על מנת להעניק לה את הטיפול הנדרש, לאחר שנגרמה קטיעה של הרגל הימנית מתחת לברך, וכן נגרמו שבר בקרסול שמאל ופגיעה בכתף.

4.         לצורך קביעת מצבה בדקו אותה ד"ר הנדל בתחום האורטופדי וד"ר אור בתחום הפסיכיאטרי.

            בחוות דעתו מיום 13.8.06 קבע ד"ר הנדל לתובעת נכויות אלו: 50 אחוזי נכות בגלל קטיעת הרגל מתחת לברך; 10 אחוזי נכות עבור הצלקת והרגישות (נוירומה) בקצה הגדם; 10 אחוזי נכות בגלל השבר בקרסול שמאל וכן 5 אחוזי נכות בגין מצב הכתף.  סה"כ 61.5 אחוזי נכות רפואית בתחום האורטופדי.

            ד"ר אור נתן חוות דעת מיום 30.11.06. הוא העריך כי בגין התאונה סובלת התובעת מהפרעת הסתגלות כרונית היוצרת מגבלה בינונית בתפקודה, המצדיקה נכות בשיעור של 10 אחוזים. עוד העריך ד"ר אור כי בעבר היתה הנכות גבוהה יותר, כדי 20 אחוזים וכן כתב כי התובעת תזדקק להמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי למשך שנים רבות.

            קביעות אלה של הרופאים, לפיהן הנכות הרפואית הכוללת והמשוקללת שנגרמה לתובעת בתאונה עומדת על 65.35 אחוזים, מקובלות עלי.

5.         הצדדים חלוקים על השפעת הנכות בכל הקשור לכושר ההשתכרות של התובעת במומה, ניידותה, העזרה לה היא נזקקת, וכד'. ב"כ התובעת ניסה לשכנעני בסיכומיו, כי הנכות התפקודית עומדת על 80 אחוזים, בעוד שלדעת ב"כ הנתבעת, התובעת יכולה במומה ובעזרת הפרוטזה שהותאמה לה, "לעבוד במשרה מלאה ולחילופין כושר השתכרותה נפגע בצורה מזערית." (ס' 4(ד) לסיכומי הנתבעת).

            התובעת היא רופאה. עובר לתאונה וגם כיום היא אזרחית עובדת צה"ל. לפני התאונה עבדה בשירות הצבא במשרה מלאה. לאחריה וכיום היא מועסקת עלידי הצבא בחצי משרה בלבד. היקף העבודה נקבע, בין היתר, על ידי ועדה רפואית מטעם מבטחים, שקבעה לאחרונה כי עד לסוף חודש אוגוסט הקרוב נכותה של התובעת מצדיקה את הקטנת היקף המשרה באופן האמור.

כיום היא ממשיכה בעבודתה בשרות צה"ל בבסיס הנ"ל, אך משמשת עקב פגיעתה כרופאת הסגל של המרפאה ומטפלת רק בחיילי היחידה, כ - 300 חיילים (עדותו של ד"ר שמגר, עמ' 22). היא עובדת במרפאת בית החולים הצבאי שלושה ימים בשבוע, כל פעם משעה 9.30 בבוקר עד לשעה 15.30 אחה"צ. נראה, כי החשש באשר להמשך העסקתה בשרות הצבא בעתיד, הוא ממשי.

עבודת הרופא אינה עבודתו של פקיד. בחלקה היא אמנם פקידותית, אך נדרשת גם פעולה פיזית הכרוכה בעמידה, בדיקת החולה, ניידות והגעה רגלית לאתרים שונים מחוץ לחדר קבלת החולים, ועוד. לפגיעה הגופנית מתלווית במקרה דנן גם השפעה נפשית כפי שקבע ד"ר אור בחוות דעתו. העיד ד"ר צ'לביאן כי התותבת טובה ומותאמת היטב וכי "אם תותבת בנויה בצורה נכונה אזי היא תאפשר תפקוד מלא לנכה, אם כי, ... כמובן שיש הבדל בין אדם שלא נכה ברגלו כלל לבין זה המשתמש בתותבת". כף הרגל של התותבת מאפשרת יציבות וגמישות, כך העיד, אך "השימוש בתותבת לא מאפשר איכות חיים רגילה. תותבת מסוג כמו שיש לתובעת, דורש(ת) אנרגיה נוספת בין 25%  - 40% אנרגיה נוספת בהליכה." (עמ' 20). עוד הסביר כי "לתובעת בקצה הגדם היו נוירומות, אזור רגיל (צ"ל - רגיש) ללחץ. אנו טיפלנו בכך ... אני לא בטוח שפתרנו את הבעיה הזו לגמרי. תקופה ממושכת של שימוש בהליכה עלולה לגרום לחזרה בכאבים. לכן הייתי מגדיר את הליכתה כהליכה תפקודית אבל בהחלט מוגבלת בטווח."

            לתאונה גם השפעה, כמתואר לעיל, על העסקתה בעתיד על ידי הצבא. "התפקוד שלה בהיבטים מסוימים נפגע. למשל, כרופאת יחידה שלנו היא נדרשת לעשות אחת לשבוע סיורי תברואה ביחידה. זו משימה שאני מעביר", (מעיד ד"ר שמגר) "לרופא אחר כדי להקל עליה. אנחנו גם עוזרים לה בהסעות ליחידה. אלו אלמנטים שעשויים להילקח בחשבון בקשר לעתיד" (עמ' 24).

כיום, כאמור, מועסקת התובעת בחצי משרה. אין לדעת אם בעתיד תחליט הועדה אחרת.  ניתן לשער כי במשך הזמן תיטיב התובעת להסתגל למומה כך שבעתיד יש לצפות כי השפעת הנכות על כושר ההשתכרות של התובעת תהא נמוכה מאשר כיום,  וככל הנראה תוכל התובעת לעבוד בהיקף משרה גדול יותר מאשר כיום. אעריך כי היא איבדה כדי 40 אחוזים מכושר עבודתה.

לאור כל הנ"ל, יש לדחות את טענת ב"כ התובעת כאילו הנכות התפקודית עולה לשיעור של 80 אחוזים. באשר לעבודה, היא אינה עולה, ובעתיד תהא נמוכה יותר מ - 50 אחוזים. לכך מתווסף יסוד לחשש באשר להמשך העסקתה בעתיד.

היא אינה יכולה לעשות חלק ניכר מעבודות משק הבית; מוצדק כי תתגורר בבנין בו מותקנת מעלית ושאין בו מדרגות המובילות אליה ממקום חניה קרוב למכונית; נדרשת בעבורה מכונית צמודה שתעמוד לרשותה באופן שוטף, עם האביזרים והמיתקנים הנדרשים עקב נכותה.

6.         בראש הנזק הבלתי ממוני, כך מסכימים הצדדים, זכאית התובעת לסכום של 120,000 ש"ח.

7.         התאונה ארעה ביום 9.6.05. מאז חלפה תקופה של כמעט 3 שנים. עובר לתאונה השתכרה התובעת כדי 18,000 ש"ח ברוטו לחודש. נטו עולה ההשתכרות לכדי 14,400 ש"ח לחודש, ולא השתכנעתי כי אלמלא התאונה היתה נגרמת עליה בשכרה של התובעת עקב קידום בתפקיד.

עד ליולי 2006, לא יכלה התובעת, עקב פגיעתה, לחזור לעבודה, וקיבלה בתקופה האמורה שכר מלא על חשבון ימי מחלה שצברה.

מאז ועד היום, משך 20 חודשים, הפסידה מחצית מהשתכרותה, כדי 144,000 ש"ח.